info@elinorbergerlaw.co.il
03-643-3963

מה דינה של דירה שנרכשה על ידי בן זוג בטרם הנישואין?

האם דירת מגורים שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג תהיה מוגנת בעת פקיעת הנישואים ותיוותר בידו?

בהתאם לחוק יחסי ממון סעיף 5(א) קובע מספר דברים אשר לא יאוזנו בין בני זוג בעת הפרידה. אחד מאותם דברים הנזכרים בסעיף הנ”ל הוא נכסים שהיו לבני הזוג בערב הנישואים.
מה זה אומר? זה אומר כי אם בן הזוג נכנס תחת מעטה הנישואים עם דירה שהיא בבעלותו, הוא רכש אותה, היא רשומה על שמו. היא תישאר שלו ורק שלו בכל מקרה עתידי.

אם כן, בהתאם לאמור בחוק, דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג לא תהיה חלק מאיזון המשאבים בעת הפרידה. אך, לאור פס”ד מהשנים האחרונות נראה כי התשובה היא אחרת(בע”מ 1398/11 ניתן ביום 26.12.12). בפס”ד שניתן מפי בית המשפט העליון (כבוד השופט י’ דנציגר, י’ עמית, צ’ זילברטל) נקבע כידירת מגורים שנרכשה על ידי אחד לפני הנישואין, שוויה כן יחולק בין בני הזוג, קרי הזכויות בדירה יאוזנו. וזאת, בהתאם לקביעת ביהמ”ש כי אומנם הנחת המוצא היא כי דירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואים תיוותר בבעלותו המלאה גם במועד פקיעת הנישואים ולא תיכלל במסגרת איזון המשאבים.

זאת ועוד נאמר כי במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים “חיצוניים” כגון דא, דירת מגורים, לגדר הנכסים המשותפים. אז מה יצטרך בן זוג להוכיח על מנת שזכויות בדירת המגורים יינתנו גם לו חוץ מאשר את העובדה שהזוג חי יחד מספר מסוים של שנים קרי, חיי נישואין משותפים וממושכים? בן הזוג יצטרך להוכיח גם דבר מה נוסף.

מדברי כבוד השופט דנציגר בפסק הדין:

“..כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו”ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס “חיצוני” שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין…נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו “המוציא מחברו”.
יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון…זאת ועוד, כאשר הנכס “החיצוני” הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ”נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד”, ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה “יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם” …עוד צוין כי “בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח” וכי על אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מוציא ממאסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין הרי ש”במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין” “.

מהו אותו “דבר מה נוסף” שבן זוג נדרש להוכיח על מנת להראות כי היתה כוונת שיתוף ספציפית בנכס?

דבר מה נוסף בהתאם לאמור בפסק הדין זה, השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס, הבטחות ומצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום בדירה כפי שהיה בפסק הדין.

בפסק הדין דובר על זוג נשוי אשר האישה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית בה היא דורשת להחיל את הלכת השיתוף גם בנכס הדירה המשותפת. בית המשפט לענייני משפחה פסק כי היא זכאית לזאת. הבעל ערער למחוזי וטען כי פסיקת בית המשפט לענייני משפחה היא בניגוד לחוק יחסי ממון אשר בסעיף 5 (א) אומר מפורשות כי דירה שהגיע בן הזוג אתה ערב הנישואין, תישאר שלו. בית המשפט המחוזי אישר זאת ופסק כי הדירה תישאר אך ורק שלו. האישה, ערערה לעליון, וזה קבע כי היא זכאית, בתנאים שפורטו לעיל, למחצית הזכויות בדירה.

Leave a Reply

שנה גודל טקסט
נגודיות